פסק-דין בתיק ע"א 341-09

כב' השופט בנימין ארבל,

א.         מבוא:

1.         נהג עוצר את מכוניתו לפני התקהלות והולך לברר את פשרה של התקהלות זו. בדרכו חזרה למכוניתו, הוא נפגע על ידי רכב חולף, שנהגו נמלט מהמון משתולל. השאלות אשר הועלו בפני בית המשפט קמא כתוצאה מאירוע זה, מתייחסות לשאלת היות האירוע תאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ז - 1977- או שמא נכלל הוא במסגרת החזקה הממעטת הנוגעת לתאונה במכוון; לשאלת חבותה של המערערת - קרנית - בהיות הרכב הפוגע בלתי ידוע, או שמא ידע הנפגע את זהות הנוהג ברכב הפוגע; ולשאלת מעורבות שני כלי רכב בתאונה.

ב.         פסק דינו של בית המשפט קמא;

2.         עובדות האירוע מפורטות בסעיף 1 לפסק דינו של בית המשפט קמא כדלקמן:

            " התובע, יליד 1978, נסע ברכבו עם אביו ודודו לביקור קרובי משפחה, הגרים בשכונת אלמוטראן, בנצרת, וזאת ביום 5.4.99. משהגיעו לשכונת הפועלים, בנצרת, נתקלו בהתקהלות של אנשים. התובע שנהג ברכב, החנה את רכבו בצד הדרך וירד ממנו על מנת לבדוק פשר ההתקהלות. משהוסבר לו, על ידי אנשים שהיו במקום, כי ישנן מהומות ותקיפות, הסתובב חזרה על מנת לשוב לרכבו, וכשחצה את הכביש, הרגיש פגיעה קשה בחלק האחורי של גופו, ונפל ארצה. לטענת התובע, רכב פגע בו וברח מהמקום, (להלן: "הרכב הפוגע"), לכן אין בידיו פרטים כלשהם אודותיו".

            התביעה הוגשה על ידי התובע [המשיב 1, אשר יכונה להלן - "התובע"] כנגד המערערת קרנית, שכן, הוא אינו יודע את זהות נהג הרכב הפוגע. ואכן,  בית המשפט קמא קבע כממצא עובדתי, כי אין לדעת את זהותו של הרכב הפוגע ונהגו.

            קרנית כפרה בחבותה וטענה, פרט לסוגיית זהות נהג הרכב הפוגע שהינה ידועה לטענתה, כי מדובר בתאונה במכוון ועל כן לא חל חוק הפיצוי לנפגעי תאונות דרכים. לחילופין היא טענה, כי מדובר בתאונה בה מעורבים שני כלי רכב, אשר לאחד מהם לפחות קיים כיסוי ביטוחי. קרנית הוסיפה וטענה, כי ככל שתוטל עליה אחריות, יש לחייב את צדדי ג' - שהינם המשיבים 4 - 2 בערעור זה, בהיותם הבעלים ו/או המשתמשים ו/או מתירי השימוש ברכב הפוגע, כאשר נהג הרכב הפוגע הינו המשיב 2.

            בית המשפט קמא דחה את טענותיה של קרנית וקבע כי התובע לא ידע את זהות הרכב והנהג הפוגע, ואף דחה את הטענה כי הפגיעה היתה מכוונת. שכן, לטעמו של בית המשפט קמא, הנטל להוכחת התקיימותו של יסוד הכוונה, מוטל היה לפתחה של קרנית, וזו לא נשאה בנטל.

3.         קביעותיו של בית המשפט קמא, הינן קביעות עובדתיות, המבוססות על חומר הראיות שהוצג בפניו. אמנם הובאו ראיות הנוגעות לזהות הנהג, אולם בית המשפט לא מצא לנכון לבסס גרסה בהסתמך על ראיות אלה. שכן, לא היה בראיות אלה כדי ללמד אלא אך ורק על חשדות שעלו בסמוך לתאונה, ולא היתה כל עדות ישירה של מי שחזה בתאונה במו עיניו, או כל ראייה אחרת ממנה ניתן ללמוד על זהות הנהג הפוגע.

4.         בית המשפט קמא קבע, כי המערערת לא נשאה בנטל הראייה הנוגע להוכחת תחולתה של החזקה הממעטת, באשר לאירוע התאונה המכוונת. בעדותו של איש מהעדים לא נמצאה כל ראיה שהיא, ממנה ניתן להסיק, האם המעשה נעשה בכוונה או בטעות, והאם הנהג התכוון לפגוע, או רק יתכן כי ניסה להימלט מהמקום. בית המשפט ניתח את הראיות שהובאו בפניו, והגיע למסקנה כי אין מקום להחיל את החזקה הממעטת הנ"ל במקרה שלפנינו.

5.         בית המשפט קמא אף לא מצא לנכון לקבל את טענת המערערת, כי על מבטחתו של של כלי רכבו של התובע היה לשאת בנזק, או באשר לטענה כי מדובר בתאונה בה מעורבים שני כלי רכב. לפי הנטען, יציאת התובע מרכבו היתה למטרות תחבורתיות, הקשורות בזיקה ישירה להמשך הנסיעה כטענת המערערת. בהתאם לקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא, יצא אמנם התובע מהרכב, אולם לא הוכח כי יציאתו זו קשורה לסיכון התעבורתי הכרוך בשימוש ברכב. לא הוכח כי ההתקהלות מנעה את המשך נסיעת התובע ברכב, או כי ירידתו מהרכב היתה חיונית לצורך המשך הנסיעה.

6.         נוכח כל האמור, קבע בית המשפט קמא, כי דין התביעה כנגד המערערת להתקבל. בית המשפט לא מצא כל ראיות שיהיה בהם כדי לחייב את הצדדים השלישיים בחבות כלשהי, כך שבסופו של יום חוייבה המערערת לשאת בנזקי התובע, בשיעורים אשר נקבעו על ידו. שיעורי הנזק אינם שנויים במחלוקת.

ג.          הערעור;

7.         בערעורה, חוזרת המערערת על טיעוניה, כפי שהועלו בפני בית המשפט קמא. למעשה, מתייחסים רוב נימוקי הערעור לקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא. לשיטתה של המערערת, הובאו בפני בית המשפט עדויות וראיות, אשר היה בהן כדי להצביע בבירור על זהות הרכב והנהג המעורבים בתאונה, אלא שראיות אלה, לא נשקלו כדבעי על ידי בית המשפט קמא,  או שזה לא נתן משקל ראוי לראיות שהובאו.

            ביחס לטענה הנוגעת להיות התאונה, תאונה מכוונת, טוענת המערערת כי אף כאן הראיות מלמדות כי היה מקום לקבל את טענתה. נסיבות העניין, בהן הוכח כי הרכב הפוגע נסע לאחור במהירות במהלך מהומות והתקהלות רבת משתתפים, יש בה כדי להחיל למצער את "חזקת הכוונה" אשר אומצה בפסיקת בית המשפט העליון.

            עוד טוענת המערערת, כי היה מקום לראות את התובע כמי שמשתמש ברכבו שלו, ועל כן לא קיימת לו עילת תביעה נגדה. לחילופין, היה על בית המשפט קמא לקבל את טענתה, כי התובע נפגע ב"תאונה מעורבת" שבה אחד מכלי הרכב היה מבוטח.

8.         המערערת מוסיפה וטוענת כי במידה ובית המשפט ידחה את טענותיה, הרי עליו לקבל את ההודעה לצדדים שלישיים. זאת נוכח הראיות שהובאו בפני בית המשפט קמא, לרבות הודעות של הצדדים השלישיים עצמם, המהוות משום הודאת בעלי דין. לעניין זה, על בית המשפט היה אף להתייחס לעובדה כי אלה נמנעו מלהעיד - הימנעות, היוצרת חזקה ראייתית לחובתם.

ד.         האמנם ידועה זהות הרכב הפוגע בתובע?